כמה חברי פרלמנט בווסטמינסטר קוראים לממשלת בריטניה לנהל משא ומתן מחדש על כלל זה עם האיחוד האירופי, וטוענים כי ההגבלה מעכבת משמעותית את הניידות של האזרחים והעסקים כאחד.

לדיון זה יש משמעות מיוחדת עבור פורטוגל, שכן המדינה נותרה יעד עיקרי עבור הקהילה הבריטית, הן לתיירות מורחבת והן להשקעה בבתים שניים, במיוחד באזורי אלגרבה וליסבון.

נכון לעכשיו, בעלי דרכון בריטי רשאים להישאר באזור שנגן למשך 90 יום בלבד בתוך כל תקופה של שישה חודשים. הגבלה זו אילצה בעלי בתים וגמלאים לקצר באופן משמעותי את שהותם בפורטוגל

.

ההשלכות הכלכליות של מדד זה בפורטוגל ניכרות במיוחד בענפי הנדל"ן ותיירות החורף, שניהם מסתמכים במידה רבה על תושבים עונתיים בריטים. לפני הברקזיט, אנשים אלה יכלו לנוע בחופשיות; נכון לעכשיו, האפשרות החוקית היחידה עבור אלה המבקשים לחרוג ממגבלת שלושת החודשים היא להשיג ויזה מגורים או ארוכת טווח, כגון אשרת D7

.

הנושא צבר דחיפות נוספת עם היישום הקרוב של מערכת הכניסה והיציאה של האיחוד האירופי (EES), שתעקוב באופן דיגיטלי ואוטומטי אחר משך השהייה של אזרחים שאינם באיחוד האירופי. מערכת זו תהפוך את השהייה הבלתי מזוהה כמעט בלתי אפשרית ותכפה את המפרים לקנסות משמעותיים ואיסורים על כניסה לאזור שנגן עד 3 שנים

.

עבור מטיילים פורטוגזים וחברות לאומיות הפועלות בבריטניה, שינוי כלל זה יכול להיות נזילות רבה יותר ביחסים מסחריים ומקצועיים.

חברי הפרלמנט הבריטים, כולל הלן מורגן ומרי פוי, מדגישים כי ההגבלה משפיעה לא רק על גמלאים אלא גם על אנשי מקצוע וחברות מוכוונות יצוא הדורשות נסיעה תכופה בין שני האזורים.

למרות ששינוי חד צדדי של בריטניה אינו אפשרי, מכיוון שכלל 90 הימים הוא תקנה סטנדרטית של האיחוד האירופי למדינות שלישיות, חריג במשא ומתן עבור אזרחים בריטים עשוי להשפיע באופן מיידי על הכלכלה הפורטוגזית.

חריג כזה יאפשר, למשל, לאלפי בריטים לשמור על דפוסי צריכה עקביים, שכן הכלל הנוכחי מאלץ אותם לפנות את מגוריהם הפורטוגזים באמצע העונה, ובכך ליצור פערים במסחר המקומי ובשירותים הקהילתיים.