לפני 1848. החקלאים של פונטה דלגדה מכרו את תוצרתם בכיכר העירונית המרכזית. חמורים, סוחרים וכל הבלגן שמגיע עם זה. ממש מול בית העירייה.

למועצת העיר היו רעיונות אחרים.

וכך נולד מרקאדו דה גראסה. נקרא על שם המנזר הסמוך של נוסה סנורה דה גראסה. מרחב ייעודי להפגיש חקלאים, דייגים וסוחרי בעלי חיים תחת קורת גג אחת. להביא סדר לתוהו ובוהו.

היא עושה בדיוק את זה מאז.

מה שהופך אותו למיוחד כיום הוא מה שגדל באי עצמו. האדמה הוולקנית של סאו מיגל מייצרת דברים שלא נמצאים בשום מקום אחר בפורטוגל. אננס. צ'רימויאס. בטטות. פירות אקזוטיים יושבים ליד גבינה מקומית טרייה ודגים שנשלפו מהאוקיינוס האטלנטי באותו בוקר.

יום שישי ושבת הם הימים הבאים. שוק שעדיין נסחר ללא מתווכים. ישיר וישר. כמו שתמיד היה.