השיעור הראשון הגיע עוד לפני שיצאנו משדה התעופה: נסיעות אינן חג. זה לוגיסטיקה, ערנות ולמידה כיצד לשאת משקל רב יותר ממה שחשבת שאפשר, הן בתרמילים והן באחריות. תוסיפו לכך, הפסקול היומי של בני נוער מתקוטטים, שינויים במצב הרוח ההורמונלי, ג'ט לג, הורים עייפים, מתח וחרדה, ופתאום הרעיון של "טיול חלומי" נראה הרבה יותר כמו כיתת אמן במשרה מלאה בחוסן.

עזבנו את פורטוגל, המדינה הבטוחה ביותר באירופה, שם גדלו בנינו בבועה של חסד, זרים מועילים ופשע נמוך, לא בגלל שברחנו ממשהו, אלא בגלל שרצינו לרוץ לעבר מה שבית הספר לא מלמד. לבני הנוער שלנו יש ביטחון, אבל ביטחון ללא זהירות הוא מסוכן. יש להם ידע, אבל ידע ללא שיפוט אינו שלם. הטיול הזה הוא הדחיפה הגדולה האחרונה שלנו כהורים לעזור להם לפתח את הכישורים שיהיו חשובים בכלכלה הבאה.

כל דור מתמודד עם אתגרים משלו. שלנו חיים את המעבר מכלכלת הידע, שבה אחסון וזיכרון של מידע הבטיחו פעם קריירה נוחה, לכלכלת המודיעין, עולם מונע בינה מלאכותית שבו הערך מגיע מיצירתיות, יכולת הסתגלות, אינטליגנציה רגשית ויכולת לעבוד

לצד אוטומציה.


תארים אוניברסיטאיים כבר לא מבטיחים משרות. הבוגרים עוזבים לעתים קרובות עם חובות ותכנים מיושנים, ומתחרים נגד אלה שערכו חניכות או מסלולים חלופיים עם ניסיון בעולם האמיתי. מה שנותר נדיר, ולכן בעל ערך, הם הכישורים האנושיים: שיפוט, אתיקה, חיבור וחדשנות. זו תכנית הלימודים עליה אנו מהמרים.

פרו היא רק התחנה הראשונה. לפנינו עומדות בוליביה, צ'ילה וארגנטינה, ואז אסיה: תאילנד, לאוס, קמבודיה, וייטנאם, סין, יפן ואינדונזיה. כל מדינה היא לא רק יעד, אלא כיתה.

בדרום אמריקה, הבנים שלנו יבלו זמן בהתנדבות, בבניית בתי ספר ודיור קהילתי בפרו ובבואנוס איירס. הם ילמדו שלהיות חלק מקהילה פירושו להופיע, לתת זמן ומאמץ ולעבוד למען משהו גדול מעצמם.

באסיה, הם יעבדו בחוות, יתמכו בפרויקטים של הוראה ויתרגלו את אומנות החליפין: עבודה למזון ודירקטוריון, תרומה להשתייכות. הנקודה היא לא נסיעה זולה. הנקודה היא ללמד שנתינה בחזרה היא חלק מלהיות אזרח העולם. ההתנדבות מציבה אותם כתף אל כתף עם המקומיים, ולא עומדים בנפרד כתיירים.

נסיעות מספקות נופים עוצרי נשימה ורגעים בלתי נשכחים, אך הם גם דורשים משמעת ומודעות. כל מעבר דירה, לעתים קרובות כל יומיים-ארבעה, מרגיש כמו לארוז את הבית. כל עיר חדשה דורשת מיומנויות ארגוניות, תכנון ויכולת להסתגל כשדברים משתבשים.

ובאסיה השיעור משתנה שוב: האטה. מדיטציה בנסיגות בודהיסטיות, למידה כיצד להרגיע מוח מרוץ ולהתמודד עם פחד, גמילה דיגיטלית ושליטה בנשימה כאשר הלחץ עולה. אלה הכישורים שלא ניתן ללמד על לוח לבן

.

אנו רוצים שבנינו יתרגלו חשיבה יזמית, יזהרו הזדמנויות וילמדו מטעויות. הערכת סיכונים, שקילת בחירות ופעולה בזהירות במקומות לא מוכרים. כבוד לתרבויות חדשות. יצירתיות אמיתית וחשיבה מחוץ לקופסה, פתרון בעיות במשאבים מוגבלים. זמן, החלטות פיננסיות ובעלות על תקציב, ניהול כסף, פשרות ועצמאות. מכירות ומשא ומתן מבלי להיות דוחפים, מתעריפי מוניות ועד מדריכי טיולים. סיפורים עם ראיות, הפיכת ניסיון חי לאמינות ולקול. יצירת קשרים בין תרבויות, בניית גשרים עם אנשים מרקעים שונים. ויסות רגשי בלחץ, התמודדות עם לחץ, ג'ט לג, ויכוחים ונסיגות. שימוש בינה מלאכותית וכלים פשוטים, תכנון, תרגום, רישום יומן, מעקב והשתקפות. לתת בחזרה, להבין שערך נוצר לא רק על ידי מה שאתה לוקח, אלא על ידי מה שאתה תורם.

אלה אינם תוספות חריפות. הם כישורי הישרדות בעולם האמיתי ובכלכלה העתידית.

המסע הזה הוא לא רק עליהם. זה גם קשור אלינו. זוהי הורה הגדולה האחרונה של הורות מעשית לפני שבנינו יצאו לדרכם שלהם. אנחנו יודעים שאנחנו לא יכולים לשלוט בכל מצב. אנו גם יודעים שללא אי נוחות, אין צמיחה.

אז, אנחנו מאמצים את הריב, את הלחץ בשעות הלילה המאוחרות, את משמרות ההתנדבות, את התיקים הכבדים ואת רגעי הפחד כי אלה השיעורים האמיתיים.

בזמן שאני ממשיך לכתוב עבור חדשות פורטוגל, אשתף סיפורים על המצאה מחדש, יזמות, חינוך ועתיד העבודה, לא מאולמות כנסים, אלא משווקים, חוות, אתרי התנדבות ומעברי גבול. הדרך תהיה מבולגנת, אבל השיעורים יהיו אמיתיים.

אנחנו לא מפנים עורף לפורטוגל. הוא נשאר העוגן שלנו, המקום שהעניק לילדינו ביטחון, חסד ובסיס חזק. אבל לעת עתה, אנחנו מתרחקים כדי שהעולם יוכל להפוך למורה שלהם. וכשנחזור, נשאת איתנו את פורטוגל אבל נהיה חזקים יותר, חכמים יותר ומחוברים אפילו יותר לקהילה הגלובלית

.