אריגת סיפורים בין חומר למחווה בפורטוגל

נולדה בקוימברה, היא למדה שם חינוך חזותי, אך סקרנותה לחומרים ולפוטנציאל שלהם חשפה קשר אינסטינקטיבי בשלב מוקדם. מריה תמיד נמשכה לאופן שבו חוט מתכופף, כיצד משטח מתנגד וכיצד צורה יוצאת ממחווה. היא הרגישה שהיא יכולה ליצור חפצים באינספור דרכים, בהנחיית היצירתיות והאינטואיציה שלה.

מתמונה לחומריות

לימוד החינוך החזותי הפך את יצירת הדימויים לקבוע בחייה, והראה כיצד דו-ממדיות מעבירה מסרים, מדגישה פרטים ומעוררת יופי, אפילו מתמונות במגזינים לפני העידן הדיגיטלי. עם זאת, היא חשה שמשהו חסר: חומריות ואפשרויותיה הפיזיות והפיסוליות. טקסטיל הציע לה חופש, יכולת לבנות, לצייר באוויר ולתת צורה לסיפורים ותצפיות.

"זו לא הייתה בחירה רציונלית. זו הייתה הכרה, כמו למצוא שפה שדיברת כל הזמן בלי לדעת. מבחינתי, לחומרי גלם יש רצון משלהם. ללמוד להקשיב לרצון הזה, לתת לחומרים לומר לי כמה רחוק אני יכול ללכת, איזה מתח הם יכולים להחזיק, איזו מחווה הם מבקשים - זה דיאלוג שקט שבו אני מוביל, אבל גם מובל. זהו אתגר מענג מאוד.

קרדיטים: תמונה שסופקה; מחבר: @joaoppmarcelino;

מקורות השראה

מריה מוצאת השראה ביופיים של הדברים: המחוות של אלה שעובדים בידיהם, הכוח לעמוד מול יצירת אמנות ונופי פורטוגל, במיוחד חוף ויסנטין, שם רוח, אור ומים מעצבים את תפיסתה.

תהליך יצירתי

התהליך היצירתי שלה הוא פולחני ועם זאת אינטואיטיבי. בדרך כלל היא מתחילה בבחירת המוזיקה המתאימה לאותו רגע, מכינה כוס התה האהוב עליה. חלק חשוב הוא לתת לאור טבעי להציף את הסטודיו שלה. לאחר מכן, היא אוספת חומרים, משרטטת מחוות ראשוניות במחברת ומסדרת אלמנטים כמו לוח מצב רוח. הדיאלוג המעשי מתחיל, וכאשר יצירה מרגישה שלמה - נושמת מעצמה - היא יודעת שהיא נגמרה. הרגע האהוב עליה הוא הקרסנדו של הבריאה: תפיסת החלל, הסקיצות, לוח האווירה ולבסוף המחווה הראשונה

אין יום טיפוסי בסטודיו של מריה. חלק מהימים מיועדים ליצירה, אחרים לתצפית או המתנה, ורבים לייצור. הסטודיו עוקב אחר הקצב שלו.

טכניקות של מריה, כולל סלסלות סלילים ואריגת טקסטיל, ניגשים בצורה פיסולית והמצאתית. — אני משתמש בטכניקות מלאכה כשפה, לא כיעד. אני אוהב לדחוף אותם, לעוות אותם, להמציא אותם מחדש, לכבד את מוצאם אך מבלי להיות מוגבל

היא מאמינה שחפצים נושאים זיכרון רגשי. כל חומר מכיל שכבות של זמן. זיכרונות של ידיים, נופים ומקורות, ועבודתה מוסיפה שכבה נוספת לרצף הזה. שימוש חוזר וייעוד מחדש הם מרכזיים בתרגול שלה. מריה אוספת לעתים קרובות חומרים שנמצאו, כמו חבלים מהחוף, שמביאים היסטוריה ורטט משלהם.

חומרים כשפה

מרקם, עבור מריה, מתקשר באופן ישיר כמו מילים או דימויים. "מרקם מדבר אל הגוף, דרך הראייה והמגע, ומאפשר לאנשים להכיר יצירה ללא תרגום." אור וצל הם אינטגרליים באותה מידה: "אור משלים את המחווה; צל מגלה את מה שהחוט מסתיר."

קרדיטים: תמונה שסופקה; מחבר: @joaoppmarcelino;

לאחר שהציגה בשבוע העיצוב של ליסבון ושיתפה פעולה עם פלטפורמות כמו הומו פאבר, מריה רואה צומת פורה בפורטוגל כיום, שם מלאכה, אמנות ועיצוב מתכנסים יותר ויותר. היא מציינת כי הדורות הצעירים מתחברים מחדש למסורות מלאכה, לא כשרידים מהעבר, אלא כידע חי. מלאכה צוברת כוח כאשר היצרן מוערך, כאשר ידע ידני מוכר כמחקר ולא כקישוט.

"אני לא רואה במסורת וטכנולוגיה ניגודים. יצירות עכשוויות רבות משלבות טכניקות מתקדמות עם חומרים אבותיים כמו נצרים, פשתן וחימר. חדשנות לא מוחקת מקורות; היא מרחיבה אותם. AI הוא רק עוד כלי שפותח אפשרויות מבלי להחליף ידע חומרי. עתיד המלאכה טמון בדו-קיום זה: ההמשכיות בין מה שאנו יורשים לבין מה שאנחנו ממציאים.

כיוונים חדשים

נכון לעכשיו, מריה בוחנת פרק חדש בתרגול שלה: ציור דרך טקסטיל. על ידי פירוש מחדש של טכניקות רקמה, היא יוצרת שפה גרפית ישירה על משטחי טקסטיל. גישה זו משנה שיטות מסורתיות ופותחת מערכות יחסים חדשות בין קו, מחווה וחומר.

בעוד מריה נולדה וגדלה בקוימברה, חייה היצירתיים משתרעים כעת על ליסבון ופראיה דה אינגרינה, קצב של עבודה, יצירה ומרחב נשימה.

עבודתה של מריה פראטאס היא מדיטציה על חומר, זיכרון ומחווה - דיאלוג בין היד, החוט והאור, שבו כל יצירה נושאת את הדופק של המורשת וההמצאה כאחד.

גלה עוד על האמנות של מריה בדף האינסטגרם שלה @ _maria_pratas_